אנשים שקונים שירות ובוחנים אותו במונחים של זמן השקעה של נותן השירות, הם אנשים שכנראה תמיד ירגישו "שדפקו" אותם. מצד שני, ברור שכשאנשים מזמינים שירות – הם רוצים שבעיה מסוימת תיפתר בצורה הטובה ביותר, ורוצים לקבל את הפתרון במהירות האפשרית למרות שלעיתים הם פשוט רוצים שירות זול (במאמר זה לא אתייחס לאופציה זאת…).
יש כאן דיסונאנס מובנה מפני שכאשר שהפתרון ניתן מהר, יש מי שירגישו פראיירים וכי נותן השירות "עקץ" אותם, במיוחד אם שילמו סכום משמעותי (לא זול). שורש הבעיה נעוץ בזה שמעטים מבינים שכאשר שפונים למומחה, קונים תועלת ולא זמן (למעט אצל פסיכולוג, שם אכן קונים בעיקר זמן 😊).
בכל שירות, השקעת זמן פיקטיבית היא בעצם "עבודה בעיניים" שנועדה לגרום ללקוח להרגיש טוב עם הסכום שהשקיע.
לאחרונה התפרסם בלינקדאין סיפור על אישה שהלכה לתקן פנצ'ר בגלגל אופניים. הפאנצ'רמאכר תיקן את הפנצ'ר תוך 3 דקות ודרש 50 שקלים. הגברת עשתה חישוב מהיר והסיקה שהאיש עובד לפי 1000 שקל לשעה והתעצבנה. במקום לשמוח שהבעיה נפתרה מהר, היא התמקדה בחישוב הרווחים התיאורטיים של נותן השירות במקום בתועלת שקיבלה תמורת התשלום (הפנצ'ר תוקן במהירות והיעילות והיא יצאה לדרכה אחרי מספר דקות).
לפי אותה אנלוגיה, בעולם העבודה – מנהל חכם צריך למדוד עובדים לפי תוצאות ולא לפי הזמן שנראה שהעובד השקיע בביצוע העבודה. כך יעודד יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, ויראה לעובדים שאינם נמדדים בסטופר. מנהל שעסוק בבקרת זמנים לא יתרום לעובדיו, ועובד שמתמקד בלהיראות עסוק במקום בתוצאות, מבזבז את זמנו ואינו מקדם את החברה.
אני אסיים עם דוגמא מופלאה (שמסתובבת ברשת באין ספור מקומות) שממחישה מצוין את עניין התועלת אל מול עלות העבודה (לצורך העניין, זמן = עלות):
